בוגנים נ' גירון - פתוח ובניה בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעה כספית ע"ס 100,000 שקלים שעניינה ליקויי בניה בנכס שנרכש מאת הנתבעת ומשמש את התובע לצורך עיסוקו כספר.

ביום 16.10.13 הוריתי על הפסקתה של התובענה בדרך של מחיקתה ע"פ בקשת התובע תוך שניתנה לנתבעת זכות טיעון לענין הוצאות ההליך.

הנתבעת בתגובתה מיום 18.10.13 הודיעה כי היא עומדת על חיובו של התובע בהוצאות הליך זה אשר נמשך כשנתיים ואילצה לשאת בעלויות שכר טירחה, כמו גם בשכר מומחה לשם הוצאתה של חוות דעת. לטענתה, עסקינן בהליך סרק, אשר התובע ניסה לחמוק מקיומו עת הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו בתיק. מאותה עת כל שנעשה הינו הגשת בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועדים לצורך תיקון כתב התביעה תוך שהנתבעת הוטרחה ולא אחת למתן תגובתה.

הנתבעת אף מציינת כי בדיון הראשון נפסקו הוצאות לחובת התובע (750 שקלים) באופן שאינו ממצה נוכח התנהלות התובע ודיון נוסף שנקבע נדחה מחמת מחדלי התובע.

לתובע ניתנה זכות תגובה לדרישתה של הנתבעת בסוגיית ההוצאות, אלא שחרף ארכות מספר שאושרו משלל סיבות שנטענו, תגובה במועד אין. יצוין בהקשר זה כי בית המשפט הביע מורת רוחו מהתנהלות התובע באמצעות באת כוחו אשר, וכלשון ההחלטה מיום 26.11.13, שמו ללעג את החלטות בית המשפט והפריזו באורך הרוח שגילו הן הנתבעת והן בית המשפט בכל הנוגע ללוח הזמנים בתיק זה. הגם שכך ולפנים משורת הדין, התיר בית המשפט הגשת התגובה עד ליום 27.11.13 בשעה 12:00 תוך שנקבע כי כל איחור ולו בשעת ההגשה יביא לסילוק התגובה על הסף.

חרף כל זאת, ב"כ התובע ללא כל נימוק חדש או שינוי נסיבות שבה ועוררה בקשתה להארכת מועד להגשת התגובה ביום 27.11.13 בשעה 10:45. בקשה זו נדחתה תוך שהפעם נדרשה היא בנסיבות הענין להתייחס לאפשרות חיובה בהוצאות אישיות.

תגובה במועד הסופי שהותר, לא הוגשה והתיק הועלה למתן החלטה.

בית המשפט החל במתן החלטתו וטרם סיומה נתקבלה ביום 28.11.13 תגובת התובע באמצעות באת כוחו וזאת, יש להדגיש, ללא כל היתר או בקשה להיתר לעשות כן.

למעשה, שורת הדין והתנהלות התובע עד כה מצדיקה סילוקה על הסף של תגובה זו, אולם מצאתי בכל זאת להידרש לה משטרם ניתנה ההחלטה דנן, לפנים משורת הדין, ותוך שיינתן משקל אף לזאת במרכיב ההוצאות.

בתגובה מטעם התובע מציינת באת כוחו, כי זה נאלץ להפסיק תביעתו שאינה משקפת אל מלוא נזקיו ועל מנת למעט בנזקי הנתבעת, אשר לטענתו, הקשתה עליו ברצונו לתקן תביעתו.

התובע מוסיף כי לא היה ער להתנהלותו של בא כוחו הראשון בתיק שהביא לחיובו כבר בתשלום הוצאות בשיעור של 700 שקלים. מכל מקום, כל שהוטרחה הנתבעת לעשות הינו להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון אחד והמענה לסוגיית ההוצאות ראוי שיינתן רק במסגרת התביעה החדשה שתוגש.

עוד מציין התובע כי מצבו הכלכלי אינו שפיר ובפרט עתה עת נדרש להליך רפואי שיצמצם הכנסותיו.

בשולי התגובה מבקשת באת כוחו להימנע מחיובה בהוצאות אישיות משפעלה לטובת מרשה.

לאחר בחינת נתוני התיק והטענות, ככל שהועלו, מצאתי מקום לציין ולהורות כדלקמן:

1.תקנה 511 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר אם לאו".

תקנה 512 (ב) לתקנות אלו קובעת:

"בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון".

הכלל הנוהג הינו כי בעל דין אשר זכה לסעד המבוקש על ידו זכאי להוצאותיו. ראה: ע"א 428/83 "אורט" ישראל נ' בנימין מזרחי ואח' (31.12.83); ד"ר זוסמן/ סדר הדין האזרחי, מהד' רביעית, פסקה 640; ע"א 270/60 וולטר ויינשטיין נ. פקיד השומה ת"א 1, פ"ד טו' 558.